חלק III — הקולותפרק 11 מתוך 74
דוד המלך: המלך שהוא תפילה
דוד הוא מלכות בדמות אדם יותר מכל דמות אחרת במיפוי הספירתי המסורתי.
ואף על פי כן, קורות חייו של דוד נראים כמעט כמתוכננים לערער הנחות פשטניות על מלכות.
הוא פותח מבחוץ.
כששמואל בא לבית ישי למשוח את המלך העתיד, אין מציגים את דוד תחילה. הוא עם הצאן.
הכסא מתחיל בשדה.
הוא נעשה נמלט.
הוא מתחבא במערות.
שאול רודף אחריו.
הוא חווה בגידה, מלחמה, אסון משפחתי, ניצחון, חטא, תשובה ואבל.
ובכל אלה הוא שר.
מלכותו של דוד ודיבורו של דוד אינם ניתנים להפרדה, שכן מלכות היא הפה.
תהילים אינם לשונו של אדם המוגן מפני הקיום.
הם לשונו של אדם שדרכו הותר לקיום להשיב דבר לה׳.
מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה׳
״ממעמקים קראתיך ה׳״ (תהילים ק״ל:א׳).
זו מלכות.
לא דיבור מעל המעמקים.
דיבור מתוכם.
גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי
״גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי״ (תהילים כ״ג:ד׳).
שוב, הנס אינו שהגיא נעלם.
הוא ״עִמָּדִי״.
נוכחות.
שכינה.
דירה בתוך הנסיבות.
זהו הקול שחוה קדמונה שומעת בתוך מלכות. המלך הידוע רק כסמכות נשגבת נעשה הנוכחות הנמצאת בתוך הסיפור.
דוד יכול לומר:
וַאֲנִי תְפִלָּה
״ואני תפילה״ (תהילים ק״ט:ד׳).
לא רק ״אני מתפלל״.
״ואני תפילה.״
המלך עצמו נעשה תשובה.
זהו אחד הדימויים העמוקים ביותר של מלכות שאפשר להעלות על הדעת. אדם נעשה שקוף כל כך ליחס עם הקב״ה עד שהתפילה חדלה להיות פעולה שהעצמי עושה ונעשית צורתו של העצמי.
גדולתו של דוד אינה בכך שדבר אינו עובר דרכו.
הכול עובר דרכו.
פחד.
תשוקה.
ניצחון.
כישלון.
כיסופים.
כסא ישראל אינו בנוי מעקרות רגשית.
הוא בנוי מלב אנושי המסרב לאטום את עצמו בפני הקב״ה.