האוזן הקבלית שומעת חסד ב״גדולה״, גבורה ב״גבורה״, תפארת ב״תפארת״, נצח והוד בשמם, יסוד ב״כי כל״, ולבסוף מלכות ב״הממלכה״.

דוד, המגלם את מלכות יותר מכל דמות אחרת בתנ״ך, הוא האומר זאת. המלך מלמד שמלכות אינה בעלות.

בכך ניתן לנו אחד הפרדוקסים העמוקים ביותר של הריבונות היהודית. המלך האמיתי נעשה מלכותי ביותר כשהוא יודע שהממלכה אינה שלו בסופו של דבר.

פרעה אומר: ״לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי״.

ההבדל בין עריצות למלכות אינו בכך שלמלכות חסרה סמכות. מלכות יכולה להיות תקיפה. דוד אינו חלש. מלכות של תורה כוללת משפט, ציווי, מלחמה, אחריות וסדר ציבורי. ואף על פי כן הסמכות שבמלכות אינה נסגרת על עצמה. היא נשארת ״לך״. היא נשארת מופנית כלפי מעלה.

הדבר נעשה מכריע בקריאת חוה קדמונה, שכן עליית מלכות אינה יכולה להיות הכתרה עצמית. אם הכסא עולה ומסיק ״אם כן, אני המקור״, לא גאולה הוליד אלא תוהו. המסגרת אומרת זאת בעוצמה חריגה: מלכות העולה בלא ביטול הופכת את עצם הכיסופים שהיו יכולים לבנות את עולם הבא לעבודה עצמית.