כדי להבין מדוע מלכות עמוקה כל כך, יש להתחיל במקום שבו כל לשון קבלית משתתקת לבסוף: אין סוף.

בטרם נאמר כתר, חכמה, בינה או מלכות, בטרם נאמר משפיע או מקבל, זכר או נקבה, מעלה או מטה, פנימי או חיצוני — אנו מדברים באחד שכל ההבחנות הללו כושלות לגביו. האינסופי אינו זכר קוסמי שיש לו בת־זוג נקבית. אין שתי אלוהויות קדמוניות, אין ריבונות כפולה, אין זוג שמימי העומד לצד הכרזת הייחוד היהודית. ה׳ אחד. לשון הספירות מתחילה רק משעה שהגילוי האלוקי נשקל ביחס לעולמות. מסגרת חוה קדמונה עומדת על היסוד המונותאיסטי הזה בטרם ניתן לומר ולו אחת מהבחנותיה.

הדבר נוגע במיוחד למלכות, שכן מלכות היא המקום שבו היחס נעשה מפורש. מלכות מחייבת ממלכה. דיבור מחייב זולת שיוכל לשמוע אותו. דירה מחייבת מקום לדור בו. שכינה משמעה נוכחות אלוקית עִם. מלכות עומדת אפוא ממש על הסף שבו סוד האחד נכנס לדקדוק של יחס מבלי לחדול מהיותו אחד.

לשון הצמצום של האר״י היא הקדמה מופלאה לכך. אור אינסופי נעלם כדי שיהא מקום מושגי לסופיות. החסידות מזהירה, כידוע, שלא להבין זאת בפשטנות כאילו הקב״ה פינה מקום כלשהו כפשוטו. ״הֲלוֹא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא?״ שואל ירמיהו בשם ה׳ (ירמיהו כ״ג:כ״ד). אדמו״ר הזקן, בעקבות מסורת הקבלה, קורא את הצמצום לא כהעדר כפשוטו אלא כהעלם של גילוי. הקב״ה אינו נוכח פחות; הנבראים נעשים מסוגלים לחוות את עצמם.

החדר הראשון הוא החלל, המרחב המושגי שנפתח דרך ההעלם. החדר האחרון הוא הכלי שאינו מחזיק דבר בעצמאות ולכן יכול לקבל.

אין בכך זיהוי של מלכות עם הצמצום הקדמון. אלו דרגות ומושגים שונים מאוד. ואף על פי כן הדמיון מאיר. הבריאה מתחילה בתנועה אלוקית שאפשר לתארה כעשיית מקום לזולת. היא מגיעה לשלמותה דרך כיוון נברא שיכול לעשות מקום לאלוקי.

מסמך חוה קדמונה נותן בדיוק את המפתח הפרשני הזה לצמצום: העלם אינו העדר; הוא עשיית מקום. אחר כך הוא מרחיב את אותו דקדוק של העלם אל השכינה, אל הגלות, אל ההסתר ואל התצורה הנשית. מעתה אפשר לראות את מלכות כצורה האחרונה של הכנסת האורחים הקדושה הזאת. ריקנותה אינה נטישה. היא מקום.