ניסוח זה חוזר לאורך הקבלה והחסידות. מלכות היא דיבור משום שהדיבור עושה את המציאות הפנימית נגישה מחוץ לדובר. מחשבה יכולה להישאר נסתרת. חכמה יכולה להתקיים בשכל בלי להיכנס ליחס. רגש יכול לבעור בלב בלא שייראה. הפה נוטל את הפנימיות ונותן לה צורה שהזולת יכול לקבל.

באופן קלאסי קל להבין זאת כדיבור אלוקי: הספירות העליונות מתכנסות אל מלכות, ומלכות נעשית הדיבור שדרכו העולמות נקראים להיות. ״ויאמר אלוקים יהי אור.״ ״בדבר ה׳ שמים נעשו״ (תהילים ל״ג:ו׳). התניא מפתח שוב ושוב את הזיהוי בין אותיות הדיבור האלוקי, מלכות והעולמות הנבראים.

זהו אחד ההיפוכים היפים ביותר במסגרת: בכיוון אחד מלכות מדברת כגזרת מלך; בכיוון של חוה קדמונה, מלכות ״מקשיבה ושוכנת״. במקום אחר המסמך מנסח זאת חד עוד יותר: הדיבור בכיוון זה נעשה תשובה, נכונותו של האינסופי להיות מדוּבר אליו ולהשיב.

יש אף סוד מלכותי הגנוז בפתח העמידה. בטרם יתחיל היהודי בתפילה המרכזית, הוא אומר:

הפה שאין לו דיבור קדוש משלו נעשה הפה שדרכו התהילה נכנסת לעולם.

ומשום שמלכות היא תורה שבעל פה, אותו מבנה עצמו מתרחש בתורה. התורה שבכתב יורדת. התורה שבעל פה מקבלת. אך התורה שבעל פה אינה נשארת הד פסיבי. היא מקשה, מבררת, מחלקת, מיישמת, זוכרת, נושאת ונותנת, מוסרת, ועושה את הרצון האלוקי ראוי למגורים בתוך המציאות הקונקרטית. פסוק נעשה סוגיה. ציווי נעשה בניין הלכתי. עיקרון נעשה שבת במטבח מסוים, נזיקין בחצר מסוימת, קידושין תחת חופה מסוימת.