זהו זה מכבר עיקרון קבלי יסודי. הספירות אינן מהוות שרשרת קווית בלבד. לסוף יש יחס נסתר אל ההתחלה.

הדבר נראה אף מבחינה לשונית. כתר הוא עטרה. מלכות היא ממלכה. אי אפשר לדבר במלואו על כתר בלא מלוכה, ולא על מלוכה בלא הכתרה.

נקודת המבט של חוה קדמונה מאפשרת לנו לומר דבר נוסף. כתר ניתן לצייר כמה שמקיף את מה שאינו יכול עדיין להכילו. מלכות נעשית הכלי שלאחר ירידה שלמה מסוגל לשוב אל מה שהקיף אותו.

כאן נכנס ״אֵשֶׁת חַיִל עֲטֶרֶת בַּעְלָהּ״ (משלי י״ב:ד׳) אל הדמיון המיסטי. עטרה אינה מחליפה את הראש. היא מקיפה אותו מלמעלה. מסגרת חוה קדמונה שומרת על הדימוי הזה שוב ושוב: הכתר מקיף את הראש בלא לכרות אותו. שיווי המשקל שלה הוא שלמות, לא היפוך.