בית המקדש הוא אולי הדימוי הגשמי הגדול ביותר של מלכות.

כאן מקום סופי שעליו אומר האינסופי, למעשה, ״שמי ישכון כאן״.

הפרדוקס מפורש בחנוכת הבית של שלמה המלך:

ואף על פי כן הבית נבנה.

זו מלכות.

הסופי אינו מכיל את אין סוף במובן של תוחם אותו.

הסופי נעשה אתר נבחר של גילוי.

חדר אינו נעשה אינסופי.

האינסוף בוחר לשכון בחדר.

ההבחנה הזאת היא הכול.

תכליתה של מלכות אינה שהכלי יעמיד פנים שנעשה המקור.

התכלית היא שהכלי ייעשה שקוף די הצורך כדי שאפשר יהיה לדעת בו את המקור.

קודש הקודשים סופי.

המידות קיימות.

האבנים גשמיות.

לכלים יש צורה.

לכהן הגדול יש גוף.

העבודה מתרחשת בזמן.

דווקא דרך סופיות זו נעשית הדירה ממשית.

רוחניות שאינה יכולה להתקיים אלא מחוץ לחומר לא השלימה את הירידה.

מלכות מבקשת יותר.

האם אבן יכולה להיעשות קדושה?

האם זהב יכול להיעשות קדוש?

האם לחם יכול להיעשות קדוש?

האם שמן יכול להיעשות קדוש?

האם לוח זמנים אנושי יכול להיעשות קדוש?

האם פוליטיקה יכולה להיעשות קדושה?

האם משק בית יכול להיעשות קדוש?

האם כלכלה יכולה להיעשות קדושה?

האם דיבור יכול להיעשות קדוש?

האם הארץ יכולה להיעשות מקום שבו הקב״ה אינו רק מאמינים בו אלא מארחים אותו?

זו השאלה המלכותית.