אדריכלות קוסמית, נכונה כולה, ועדיין אינה מקום שאדם דר בו.
תכלית הבניין לא היתה הבניין. היא היתה שולחן שאפשר לשבת אליו.
וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם
״ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם״ (שמות כ״ה:ח׳).
חלק IV — הדירהפרק 24 מתוך 74
הבית כממלכה השלמה הקטנה ביותר
חומר חוה קדמונה מנחית שוב ושוב את הקוסמולוגיה שלו בבית. הוא מזהה את עקרת הבית כמקבילה תפקודית של מלכות: מה שנכנס למשק בית מתקבל, נאסף ונארג לכלל דירה, כך שהקוסמולוגיה אינה מסתיימת בהפשטה אלא במרחב חי.
הדימוי הזה ראוי שיילקח ברצינות הרבה מעבר לכל סטריאוטיפ ביתי צר.
בית הוא אחת היצירות האנושיות המוזרות ביותר.
כסף נכנס כשכר ונעשה שכר דירה, מזון, רהיטים, שכר לימוד, נרות שבת.
מצרכים נכנסים ונעשים ארוחות.
אנשים נכנסים ונושאים מצבי רוח, פציעות, תקוות, חרדות וסיפורים.
מילים נכנסות ומשנות את האקלים הרגשי.
חפצים אוגרים זיכרון.
ילדים מתעצבים לא רק דרך הוראה אלא דרך אווירה.
בית הוא ארכיטקטורה.
בית שוכן הוא חילוף חומרים.
ההבחנה הזאת היא מלכות.
קירות אינם מייצרים שייכות מעצמם.
רהיטים אינם מייצרים שלום.
מזוזה נקבעת על המשקוף, אך הדרים עדיין חייבים לבנות חיים הראויים למשקוף.
טקסט חוה קדמונה קורא לכך התנועה מן הארכיטקטורה הקוסמית אל משק בית יחיד, מקדש מעט.
אפשר שזו אחת התובנות התודעתיות־משיחיות החשובות ביותר במסגרת כולה.
הגאולה אינה מוכחת תחילה בכך שאנו יודעים לדבר בגדולה על שינוי קוסמי.
היא מוכחת באיזה מין חדר אנו יודעים לעשות בשביל אדם אחר.
האם השולחן יכול להכיל מחלוקת בלא השפלה?
האם ילד יכול לטעות בלא לאבד שייכות?
האם בן זוג או בת זוג יכולים להיות פגיעים בלא שהפגיעוּת תיעשה תחמושת?
האם מזון יכול להיעשות הכרת תודה?
האם כסף יכול להיעשות צדקה?
האם תורה יכולה להיעשות אווירה?
האם שתיקה יכולה להיעשות ביטחון ולא עונש?
האם אפשר לחוש את השבת בקירות?
זו מלכות.
כסא העולה מבפנים.