אמונה מובנת לעתים קרובות בטעות כהאמנה בטענות בלא ראיות.

בתורה, אמונה קרובה יותר לנאמנות, לביטחון, לאיתנות וליחס.

מלכות מחייבת אמונה, שכן המקבל אינו יכול תמיד לראות את המבנה כולו שמעליו.

הלבנה אינה מייצרת את החמה.

העולם אינו תופס את אין סוף במישרין.

היהודי בגלות אינו רואה כיצד כל אירוע משתלב בגאולה.

ואף על פי כן הברית נמשכת.

הלילה הוא המקום שבו האמונה נעשית נראית.

היום אינו מחייב אותו סוג של ביטחון.

מלכות היא לבנתית משום שמלכות יכולה לשאת אמת מוחזרת דרך החושך.

אין זו אמונה עיוורת.

זה זיכרון יחסי.

אני זוכר את המקור אף כשההארה חלקית.