הקב״ה מדבר.

הנשמה משיבה.

התורה מצווה.

האדם מגיב.

העולם מקבל קיום.

ואז אי־שם בתוך הקיום הזה נפתח פה ואומר:

בתפילה נעשית מלכות מודעת.

כל היום אנו מקבלים.

אנו מקבלים חמצן.

אור.

מזון.

מחשבה.

הזדמנות.

זיכרון.

אנשים אחרים.

גוף.

זמן.

את הקיום עצמו.

רוב הקבלה מתרחשת בלא מודעות.

התפילה אוספת קבלה לא־מודעת ומחזירה אותה כיחס מודע.

תודה לך.

עזור לי.

סלח לי.

רפא אותנו.

ברך אותנו.

קבץ אותנו.

השב משפט.

בנה ירושלים.

הבא גאולה.

התנועה היא כלפי מעלה, אך תוכנה הוא כל מה שפגשנו למטה.

זהו אור חוזר בצורתו הקיומית.

העולם אינו שב בידיים ריקות.

הוא שב ונושא את רעבונו.

את הכרת התודה שלו.

את בלבולו.

את שברונו.

את כיסופיו.

את ייחודו.

האינסופי נתן קיום.

מלכות שולחת בחזרה קול אנושי.