חלק III — הקולותפרק 18 מתוך 74
מדוע ״לית לה מגרמה כלום״ הוא היפוכה של השתיקה
במבט ראשון, מי שאין לו דבר משלו נראה כמי שאין לו מה לומר.
מתרחש בדיוק ההפך.
מי שלכוד ביותר בתוך התייחסות עצמית פרטית אינו יכול באמת לדבר, שכן כל משפט מצביע בסופו של דבר חזרה על העצמי.
מלכות נעשית מסוגלת לדיבור משום שהיא מקבלת.
היא שמעה דבר שמעבר לעצמה.
לכן פותח הדיבור הנבואי שוב ושוב בקבלה.
וַיְהִי דְבַר ה׳
״ויהי דבר ה׳...״
הנביא אינו מייצר גילוי מכוח אישיותו בלבד. הנביא נעשה פה למה שנשמע.
ואף על פי כן כל נביא מדבר בסגנונו שלו. חז״ל אומרים שאין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד. המקבל אינו נעלם.
בכך ניתנת לנו תיאולוגיה עדינה מאוד של ייחוד.
ביטול אינו מוחק את צורת הכלי.
הוא מטהר את תביעתו למקוריות עצמית.
האור מתקבל.
הביטוי הוא מיוחד.
משה הוא משה.
ישעיהו הוא ישעיהו.
ירמיהו הוא ירמיהו.
דוד הוא דוד.
ככל שהגילוי מתקבל בנאמנות רבה יותר, כך יכול הכלי הנברא להיעשות עצמו ביתר יופי.
זהו הפרדוקס של מלכות: אדם מוותר על הפנטזיה של היותו מקור עצמו ומגלה ייחוד עמוק יותר.
אינך צריך להמציא אור חמה משלך כדי להיעשות לבנה.
אתה צריך לפנות אל האור.