חלק III — הקולותפרק 19 מתוך 74
מלכות אינה שפלות רוח
אי אפשר להדגיש זאת די הצורך.
״לית לה מגרמה כלום״ אינו ציווי פסיכולוגי להיעשות קטן, חסר קול, מבויש או תלוי בשליטה אנושית.
אדם האומר ״אין לי ערך״ עדיין עושה את העצמי למושא המרכזי של התודעה.
ביטול אומר דבר אחר.
״אני ממשי, אך אין ראשיתי בעצמי.״
״כישוריי ממשיים, אך הם מתנות.״
״לקולי יש חשיבות, אך לא אני בראתי את הדיבור.״
״לנשמתי יש חשיבות, אך לא אני נפחתי את עצמי לקיום.״
״כבודי ממשי דווקא משום שהוא בא מאחד שהוא לאין־ערוך מעבר לאנוכיותי.״
לכן ביטול אמיתי יכול להוליד אומץ ולא מורך.
דוד אינו נעשה סביל משום שהוא בוטח בקב״ה.
הוא ניצב מול גלית.
משה אינו מתמוסס משום שנקרא העניו שבאדם.
הוא ניצב מול פרעה.
ענווה לפני הקב״ה יכולה לשחרר אדם מכניעה חולנית לפני בני אדם.
אם ערכי תלוי כולו באישורך, אני שבוי בידך.
אם ערכי מתקבל מן הקב״ה, אני יכול להקשיב לך בלא לעבוד אותך.
מלכות משתחווה כלפי מעלה.
ולכן היא יכולה לעמוד למטה.
לכן גם אזהרת חוה קדמונה על מלכות העולה בלא ביטול חשובה כל כך. החלופה למחיקה עצמית אינה האלהה עצמית. קולו של המקבל חייב לעלות בעודו נשאר מחובר אל הנתינוּת. אחרת עומק הקבלה עלול להתעקם פנימה ולהיעשות נרקיסיזם.
למלכות בשלה יש אפוא גם כבוד וגם מסירה.
היא יודעת שהיא כסא.
היא יודעת כסאו של מי היא.